By David Stavrou | Published by Haaretz on February 23, 2020

הקהילה הבינלאומית התעוררה. אך בשביל בני הרוהינגה זה מעט מדי, מאוחר מדי

בחודש שעבר הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק צו ביניים המורה למיאנמר למנוע את הטבח באחד מהמיעוטים הנרדפים כיום בעולם. למשפטנים קשה יהיה להוכיח כוונה לרצח עם, והדיונים בבית הדין צפויים להימשך עוד שנים. ניצולה: “ראיתי אנשים שנדקרו למוות, החיילים גם ריססו בכדורים. הכפר היה מלא בגופות”

“חיילים הפרידו את הקבוצות לנשים ולגברים”, כך על פי אחת העדויות, “הגברים הוצאו להורג. אלו שלא מתו מהירי, אלו שנאבקו על חייהם או נפצעו קשה, הומתו באמצעות סכינים. אחר כך הורידו מהגופות תכשיטים ודברי ערך, שמו אותן בתוך שלושה בורות והציתו אותן. אני חושב שאנשי הצבא שפכו עליהן דלק כי הלהבות עלו מהר והיו גבוהות מאוד”.

זו רק עדות אחת שנאספה מפי ניצולי הטבח בכפר טולה טולי (Tula Toli) שבמדינת ראקין במערב מיאנמר. עד סופו של אותו יום, 30 באוגוסט 2017, נשרפו בכפר כ-440 מבנים ונהרגו מאות בני-אדם, חלקם תושבי כפרים אחרים ששהו במקום לאחר שנמלטו מכפריהם שהותקפו גם הם. מהכפר, כך מראים צילומי לווין, לא נותר זכר. קורבנות הטבח היו בני הרוהינגה, קבוצה אתנית המהווה את אחד המיעוטים הנרדפים בעולם. בני הרוהינגה הם מוסלמים ברובם ולמרות שהם חיים במיאנמר הרבה לפני שזו הפכה למדינה עצמאית, הם אינם נחשבים אזרחים והם לא מקבלים את זכויות האדם הבסיסיות. 

עדים נוספים סיפרו עוד על מה שקרה באותו היום. חלק מהילדים נורו, תינוקות נלקחו מאימותיהן, חלקם נזרקו לנהר, אחרים נזרקו אל תוך האש. לאחר מכן נלקחו הנשים, הילדות והנערות בקבוצות קטנות אל בתי הכפר, שם הן נשדדו ונאנסו באכזריות. “אחד החיילים אנס אותי”, אמרה אחת הקורבנות, “הם דקרו אותי בצוואר ובבטן. ניסיתי להציל את התינוק שלי שהיה בקושי בן חודש אבל הם זרקו אותו על הקרקע והוא מת. הנשים האחרות שהיו שם נאנסו גם הן. בשעות אחר הצהריים חזרתי להכרה לאחר חלקים בוערים מהגג נפלו על גופי. הייתי היחידה בחדר ששרדה. בקושי יכולתי לזוז אבל הבנתי שאישרף למוות. למרות שהתינוק שלי מת, החזקתי אותו קרוב לליבי, אך לא יכולתי לקחת את גופתו איתי. נמלטתי דרך דלת קטנה במטבח שלא היתה נעולה”.

מבצעי הטבח היו חיילי צבא מיאנמר מתוגברים באזרחים בני הרוב האתני הבודהיסטי של ראקין, שהיו חמושים בסכינים ובמצ’טות. העדויות מהטבח ומתקריות דומות שהתרחשו באותה תקופה, נאספו יחד עם מסמכים, תמונות, סרטונים וצילומי לווין על ידי צוות בדיקה של האו”ם שהציגם למועצת זכויות האדם ב-2018. שנה לאחר מכן הוגשה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, תביעה נגד מיאנמר באשמת הפרת האמנה ובגין רצח עם. בחודש שעבר הוציא בית הדין לבקשת התובעת, הרפובליקה של גמביה, צו ביניים המורה למיאנמר למנוע מעשי רצח עם, למנוע השמדת ראיות בקשר לאישומים שהוגשו, ולהגיש דו”חות תקופתיים עד סוף ההליך המשפטי שעל פי הערכות עלול להימשך בין 3 ל-5 שנים.

ניי סאן לווין הוא בן רוהינגה שנולד במדינת ראקין, גדל בראנגון, העיר הגדולה במיאנמר וחי כיום בפרנקפורט, שם היה לאחד ממייסדי “קואליציית רוהינגה החופשית”. “בני הרוהינגה נרדפים כבר 42 שנה”, הוא מספר ל”הארץ”, “עכשיו, בית הדין הגבוה בעולם יוצא להגנתנו ואנו מעריכים את זה מאוד. עם זאת, ברור שממשלת מיאנמר לא תמלא את הצו. יומיים אחרי ההחלטה כבר נהרגו שתי נשים – אחת מהן היתה בהריון”. לדבריו, לאחרונה היו הפגזות על אוכלוסייה אזרחית, והשלטונות השביתו את האינטרנט באזור בו חיים הרוהינגה.

השנים הארוכות של הרדיפות, הקיפוח והאפליה שעליהם מדבר לווין החלו בשנת 2012 בסבב עימותים אלימים בין בני הרוהינגה, המהווים את הרוב בצפון מדינת ראקין, לבין הבודהיסטים המקומיים המהווים את הרוב בדרום. מהומות אלו הובילו לפוגרומים נגד הרוהינגה שהסתיימו בהרוגים ופצועים רבים, ובכ-150 אלף עקורים. לפי לווין, 130 אלף מהם, עדיין חיים במה שהוא מכנה “מחנה ריכוז”. 

פליטים בני רוהינגה הולכים בחופי בנגלדש, החודשצילום: AFP

ב-2015 נמלטו אלפי בני רוהינגה ממיאנמר ומבנגלדש וניסו להגיע בסירות למלזיה, אינדונזיה ותאילנד. ניסיון הבריחה הזה הביא למותם של רבים שטבעו בים. ב-2016 החל סבב אלימות נוסף. תחילה היתה זו תגובה של צבא מיאנמר להתקפות של צבא “הישע הרוהינגי של ראקין” (ARSA), אותו מגדירים השלטונות ארגון טרור. מהר מאוד הפכה המתקפה הצבאית לטיהור אתני, ויש שיטענו לרצח עם.

“מאז 1978 הם מתכננים למחוק אותנו מעל פני האדמה”, אומר לווין, “ב-1982 חוק האזרחות החדש הפך אותנו לחסרי אזרחות בארצנו שלנו, ומאז 1992 הרוהינגה חיים בתנאי אפרטהייד”. לפי לווין, גם בני הרוהינגה שאינם שוהים במחנות חיים ב”כלא פתוח” – הם אינם רשאים לצאת מיישוביהם, מצותתים לשיחות הטלפון שלהם והם נרדפים על ידי הצבא. “כשהאלימות החלה ב-2016, נהרגו 1,500 בני-אדם, כשלושים יישובים הוצתו על ידי הצבא, מאות נשים נאנסו, ו-93 אלף נאלצו לברוח לבנגלדש”, מספר לווין. 

שנה לאחר מכן המצב החמיר פי כמה וכמה. “במתקפה של 2017 נהרגו מעל לעשרת אלפים בני-אדם, 390 כפרים נהרסו, יותר מאלף נשים נאנסו וכ-750 אלף נמלטו לבנגלדש – שם חיים כיום כ-1.1 מיליון פליטים מבני הרוהינגה”. לדבריו, “מאות אלפים נוספים ברחו בשנים האחרונות והם חיים בסעודיה, בפקיסטן, במלזיה ובמדינות אחרות”. “מדובר ברצח עם במאה ה-21”, מסכם לווין, “זוהי בושה לאנושות וזה חייב להיפסק”.

ב-27 באוגוסט 2017 הקיפו חיילים חמושים ובני ראקין בודהיסטים מצוידים בסכינים ובחרבות את הכפר שואפ פארונג (Shuap Parung). “מבצע הפינוי” החל, על פי דו”ח צוות הבדיקה של האו”ם, בסביבות שתיים בצהריים אז נשמעו היריות הראשונות. בהמשך הוצתו מבנים רבים לאחר שאנשים הוכנסו אליהם ונשרפו חיים. אשה מבוגרת שנגררה מביתה עם אחיה בן ה-70 סיפרה: “חיילים השתמשו בכתות רובה כדי להכות את אחי בראשו. ראיתי את המוח שלו נשפך החוצה. ראיתי אנשים שהומתו באמצעות סכינים ארוכות. החיילים גם ריססו בכדורים, ורבים נהרגו ונפצעו. הכפר היה מלא בגופות. ראיתי עשרות הרוגים. קודם הם ירו ואחר כך, אם הם ראו מישהו שנותר בחיים ועדיין זז, הם שחטו אותו במצ’טה”. לפי הדו”ח, באותו הכפר נרצחו תינוקות וילדים באכזריות וגם שם נעשו מעשי אונס אלימים. לפי האו”ם נמצאו בכפר קברי אחים המוניים וגופות רבות נצפו צפות במורד הנהר, על ידי אלה ששרדו. 

“דמיון למפלגה הנאצית”
מאונג זרני, אקדמאי, איש חינוך ופעיל זכויות אדם ממיאנמר המתגורר בבריטניה, מסביר את מקורה של האכזריות יוצאת הדופן הזו. “הברוטליות וחוסר האנושיות של החיילים, הכפריים הרגילים והנזירים הבודהיסטים שהשתתפו באינספור מעשי זוועה נגד הרוהינגה נובעים משני מקורות עיקריים”, הוא אומר. “ראשית, יש שיתוף פעולה מלא בין השלטון לבין החברה האזרחית, ממש כמו שהחברה הגרמנית שהושפעה מהנאצים איפשרה למפלגה ולשלוחותיה לבצע השמדה טוטאלית של היהודים. שנית, לפני שהרוהינגה היו מטרה למתקפה פיזית הם היו קורבן של תעמולה שגרמה לציבור הכללי לא לראות בהם בני אדם אלא וירוסים, פרזיטים, מקקים ועלוקות. זה הרבה מעבר לגזענות רגילה. זו תופעה של דה-הומניזציה מוחלטת שגורמת לרוצחים לחוש כאילו הם נלחמים באויב גם כשהם רוצחים תינוקות”, מספר זרני. 

זרני מסביר כי “אלו שלקחו חלק ברצח העם הרוהינגי לא הרגישו שהם שותפים לעברה, להיפך, הם הרגישו שהם מגנים על ארצם, על אדמתם ועל הקהילה שלהם. הם רואים את עצמם כקורבנות”. לפי זרני, רצח העם של הרוהינגה עלה מדרגה ביחס למעשי רצח-עם אחרים. ההנדסה הדמוגרפית של שלטונות מיאנמר מבוססת על אידאולוגיה שאינה מכירה כלל בקיומה של זהות רוהינגית. “אין עם כזה”, טוענים השלטונות במיאנמר, “מדובר בפולשים לא חוקיים וחסרי זכויות”. כלומר, בני ובנות הרוהינגה נרצחים כאשר זהותם נשללת מהם, ואלו ששורדים חייבים לקבל על עצמם את הזהות הקבוצתית החדשה שקבעו הרוצחים – “נוכרים בנגלים”. “הציבור שטוף המוח במיאנמר קיבל את השמדת הזהות הרוהינגית”, אומר זרני, “הוא מגבה את הרצח והופך את הקורבן לאִיוּם”.

פליטים בני רוהינגה ממתינים בחוף לאחר שסירתם התהפכה סמוך לחופי בנגלדש, החודשצילום: AFP

זרני שופך אור גם על ההקשר הפוליטי. “יש קונצנזוס במדינה – בקרב כל המעמדות והקבוצות החברתיות, אפילו בקרב מוסלמים שאינם בני רוהינגה –  שמדובר בפולשים לא חוקיים”, הוא אומר. “הם טוענים שאין מדובר בסוגיה של גזע או דת אלא סוגיה של הגירה. יש גם כאלו הטוענים שמדובר בניסיון השתלטות של האיסלאם הגלובלי המגובה במוסר הכפול של המערב הצבוע. זה לא מאוד שונה מתיאוריות קונספירציה על השתלטות יהודית”, מספר זרני.

העמדה הרווחת במדינה, יחד עם מגמות היסטוריות של גזענות כלפי בעלי צבע עור כהה, קולוניאליזם אנגלי וחמישים שנה תחת שלטון צבאי – מובילים לכך שרצח העם הרוהינגי זוכה בסך הכל לתמיכה. גם מנהיגת מיאנמר בפועל, זוכת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ’י, שנתלו בה תקוות רבות בכל הנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם במדינה, היא חלק מהמגמות האלו. “סו צ’י, חרף החינוך שקיבלה באוקספורד ועשורים של חיים במערב הליברלי, היא גזענית שאינה מסוגלת לקבל את העובדה שבני הרוהינגה הם חלק מהחברה במיאנמר”, אומר זרני. לדבריו, “סו צ’י לא מתפקדת כאופוזיציה לגנרלים, היא משבחת בעקביות את הטיהור האתני והיא גם מרוויחה פוליטית מכך שהיא מצדיקה את פעילות הצבא בפני העולם”.

ואכן, כאשר היה צורך לייצג את מיאנמר בפני בית הדין הבינלאומי היתה זו סו צ’י עצמה שהתייצבה בהאג. למרות הצו הזמני המהווה אזהרה למיאנמר והגנה על בני הרוהינגה, תהיה זו טעות להסיק שסו צ’י הפסידה בזירה הבינלאומית. מייקל בקר, מומחה למשפט ציבורי בינלאומי המלמד בטריניטי קולג’ בדבלין – שגם עבד במשך ארבע שנים בבית הדין הבינלאומי – טוען שקשה מאוד להוכיח פשע של רצח עם. “גם אם יש הוכחות רבות למעשי זוועה, קשה להוכיח את ההגדרה החוקית של רצח עם ובמיוחד את הדרישה להוכחת כוונות להשמדה המונית” הוא אומר.

שר המשפטים של גמביה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בחודש שעברצילום: EVA PLEVIER/רויטרס

במקרה הזה, מסביר בקר, בית הדין טרם הכריע אם התקיים כאן רצח עם. “בהמשך ההליכים תוכל מיאנמר לטעון שכוונתה היתה להילחם בטרור ובאופן פרדוקסלי גם אם יוכח שהיה כאן טיהור אתני מיאנמר תוכל לטעון שהדבר מראה שלא היה בכוונתה להשמיד את האוכלוסייה, אלא לעודד הגירה כחלק מביצוע שינויים דמוגרפיים באזור”. לפי בקר, אפילו אם בית הדין יכריע שאכן בוצע רצח עם במיאנמר, לא ברור לאלו צעדים ההחלטה תוביל. “האם בית הדין יורה למיאנמר לשלם פיצויים לבני הרוהינגה? האם הוא ידרוש שמיאנמר תבנה מחדש בתים וכפרים שנהרסו? האם יעניק זכויות קניין מחודשות לאלו שנאלצו לברוח? ואולי חשוב מכל, האם ירצה ויוכל בית הדין לתבוע ממיאנמר לבצע רפורמות חוקיות, בעיקר בנוגע לחוק האזרחות, כך שבני הרוהינגה יוכלו לחזור למיאנמר בביטחון ולחיות בכבוד? אלו שאלות מורכבות כמו גם השאלה האם ובאיזה מידה מיאנמר תקיים בכלל את החלטות בית הדין”, תוהה בקר.

אם זהו המצב, נשאלת השאלה האם ההליך בבית הדין הבינלאומי הוא סמלי בלבד והאם יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות יותר נגד רצח עם? לטענת בקר, “לא סביר שמועצת הביטחון של האו”ם תשחק תפקיד משמעותי בזמן שמתקיים ההליך בבית הדין ואפילו אחרי שתתקבל הכרעה”. לדבריו, “היחסים הקרובים בין סין (שלה זכות וטו במועצה) למיאנמר ימנעו ככל הנראה פעולה של מועצת הביטחון”. אפקט זה ניכר בישיבה סגורה של המועצה לפני כשבועיים בה הטילה סין וטו על הקריאה להעניש את האחראים להפרת זכויות אדם במיאנמר. 

לדברי בקר, “גם לא סביר שצו הביניים יאפשר חזרה של פליטים למיאנמר – אם כבר ההפך הוא הנכון”. לדבריו, “החלטת בית הדין מאשרת שהמצב במיאנמר הוא מסוכן מאוד בעבור בני הרוהינגה וכל חזרה לשם תהיה מוקדמת מדי”. עם זאת, בקר מאמין שלצו הביניים כן תהיה השפעה כלשהי. “אני מאמין שהפיקוח על מיאנמר יקשה עליה להמשיך להתנהל כרגיל”. לדבריו, “להחלטת בין הדין יש יותר אפקט סימבולי וקשה לקבוע אם היא תוביל לשינויים מבניים עמוקים יותר. הכוח של הצהרות בית הדין תלוי במידה רבה ברצון הפוליטי המושקע ביישומן”.

גם אם דבריו של בקר משאירים מקום מסוים לאופטימיות, ההיסטוריה מלמדת שבני הרוהינגה יעשו נכון אם ימנעו מלתלות תקוות רבות מדי במוסדות הבינלאומיים. זו הפעם הרביעית שבית הדין הבינלאומי דן בנושאים הקשורים לאמנה למניעת רצח עם. שני הליכים שהחלו בשנות התשעים היו קשורים למלחמה ביוגוסלביה לשעבר. תוצאותיהם היו אמביוולנטיות והן התקבלו שנים רבות אחרי סיום הסכסוך.

תיק נוסף הוגש ב-2002 נגד רואנדה, אך בית הדין החליט שאין בסמכותו לדון בו. הקהילה הבינלאומית התמודדה עם טרגדיות אלו ואחרות, במידה משתנה של הצלחה, גם באמצעות טריבונלים פליליים בינלאומיים והליכים משפטיים בבית הדין הפלילי הבינלאומי – שבניגוד לבית הדין הבינלאומי לצדק מעמיד לדין נאשמים קונקרטיים ולא מדינות. במקרה של בני הרוהינגה, שני בתי הדין הבינלאומיים כבר עוסקים בנושא אך ההליכים, אם אכן ימוצו, ייקחו שנים. בעבור יותר ממיליון וחצי בני רוהינגה, הנמצאים בתנאי מאסר ותחת איום פיזי במיאנמר ובתנאי מחסור קשים במחנות בבנגלדש, ייתכן שזה כבר יהיה מאוחר מדי.

Google Translation:

The international community awoke. But for the Rohingya, it’s too little, too late

Last month, the International Court of Justice issued an interim injunction ordering Myanmar to prevent the massacre of one of today’s persecuted minorities in the world. The trials will prove difficult for genocide, and the tribunal hearings are expected to continue for years. Survivor: “I saw people stabbed to death, the soldiers also sprayed bullets. The village was full of bodies.”

“Soldiers separated the groups for women and men,” according to one of the testimonies, “the men were executed. Those who did not die from the shootings, those who fought for their lives or were seriously wounded, were killed with knives. And I set them on fire. I think the military poured fuel on them because the flames went up quickly and were very high. “

This is just one testimony collected from the survivors of the massacre in Tula Toli village in Rakin State in western Myanmar. By the end of that day, August 30, 2017, some 400 buildings had been burned in the village and hundreds of people were killed, some residents of other villages staying in the area after fleeing their villages that had also been attacked. From the village, satellite imagery shows, no trace remains. The victims of the massacre were the Rohingya, an ethnic group that is one of the persecuted minorities in the world. The Rohingya are mostly Muslim and although they live in Myanmar long before it became an independent state, they are not considered citizens and they do not get basic human rights.

Other witnesses told more about what happened that day. Some of the children were shot, babies were taken from their mothers, some were thrown into the river, others were thrown into the fire. The women, girls and girls were then taken in small groups to the village houses, where they were robbed and brutally raped. “One of the soldiers raped me,” said one of the victims. “They stabbed me in the neck and abdomen. I tried to save my baby who was barely a month old, but they threw him to the ground and he died. The other women who were there were also raped. Burning parts of the roof fell on my body. I was the only one in the surviving room. I could barely move but I realized I would be burned to death.

The perpetrators of the massacre were Myanmar army soldiers augmented by Rakin ethnic Buddhist civilians armed with knives and machetes. Evidence from the massacre and similar incidents that took place at that time was gathered along with documents, photos, videos and satellite photographs by the UN Human Rights Examining Team in 2018. A year later, the International Court of Justice in The Hague filed a lawsuit against Myanmar for breach of the charter And for genocide Last month, the tribunal issued plaintiff’s request, Republic of Gambia, an interim injunction instructing Myanmar to prevent genocide, preventing the destruction of evidence in connection with charges filed, and filing periodic reports until the end of the judicial process that may take from 3 to 5 years.

Nay San Lwin is a Rohingya native of Rakhine, grew up in Rangoon, Myanmar’s largest city and currently lives in Frankfurt, where he was one of the founders of the Free Rohingya Coalition. “The Rohingya people have been persecuted for 42 years,” he tells Haaretz. One of them was pregnant. ” He said there have been recent shelling of civilian population, and the authorities have disabled the Internet in the area where the Rohingya live.

The long years of persecution, deprivation, and discrimination that satellite talks about began in 2012 in a round of violent clashes between the Rohingya, who constitute the majority in the northern state of Rakin, and the local Buddhists who constitute the majority in the south. These riots led to the Rohinga pogroms that ended with many killed and wounded, and about 150,000 displaced. According to Satellite, 130,000 of them are still living in what he calls a “concentration camp.”

In 2015, thousands of Rohingya escaped from Myanmar and Bangladesh, trying to get on boats to Malaysia, Indonesia and Thailand. This escape attempt resulted in the deaths of many who drowned at sea. In 2016, another round of violence began. First, it was a response from the Myanmar army to attacks by the Rakhine Rohingya Salvation Army (ARSA), which the authorities define as a terrorist organization. Very quickly, the military offensive turned into ethnic cleansing, and some would argue for genocide.

“Since 1978, they have been planning to obliterate us from the face of the earth,” says Levin. “In 1982, the new Citizenship Act made us citizenshipless in our own country. According to Satellite, even the Rohingya who do not live in camps in an “open prison” – are not allowed to leave their communities, eavesdrop on their telephone calls and are pursued by the army. “When the violence began in 2016, 1,500 people were killed, about thirty communities were set ablaze by the military, hundreds of women were raped, and 93,000 were forced to flee to Bangladesh,” says Levin.

A year later, things got worse. “In the 2017 offensive, more than 10,000 people were killed, 390 villages destroyed, more than 1,000 women raped and 750,000 fled to Bangladesh – where there are now about 1.1 million Rohingya refugees.” According to him, “hundreds of thousands more have fled in recent years and they live in Saudi Arabia, Pakistan, Malaysia and other countries.” “This is genocide in the 21st century,” Levin concludes. “It’s a shame for humanity and it has to stop.”

On August 27, 2017, armed soldiers and Buddhist Rakin men equipped with knives and swords surrounded the village of Shuap Parung. The “evacuation operation” began, according to a UN inspection team report, around two o’clock in the afternoon when the first shots were heard. Later, many buildings were set alight after people were brought in and burned alive. An elderly woman dragged from her home with her 70-year-old brother said: “Soldiers used rifle cults to hit my brother in the head. I saw his brain spilled out. I saw people who were killed with long knives. The soldiers also sprayed bullets, and many were killed and injured. “I saw dozens of dead. First they shot and then, if they saw someone alive and still moving, they slaughtered him in a machete.” According to the report, babies and children were brutally murdered in the same village, and violent rape was also committed there.

“Similarity to the Nazi Party”

Maung Zarni, an academic, educationist and human rights activist from Myanmar who lives in the UK, explains the source of this extraordinary brutality. “The brutality and inhumanity of the soldiers, ordinary villagers, and Buddhist monks who have participated in countless atrocities against the Rohingya comes from two main sources,” he says. “First, there is full cooperation between the government and civil society, just as the German society influenced by the Nazis allowed the party and its affiliates to totally annihilate the Jews. Second, before the Rohingya were the target of a physical attack, they were a victim of propaganda that caused the general public not to see them as humans. Viruses, parasites, cockroaches and leeches. It’s far beyond normal racism.

Zarni explains, “Those who took part in the Rohingya genocide did not feel that they shared their past; on the contrary, they felt they were protecting their country, their land and their community. They see themselves as victims.” According to Zarani, the Rohingya genocide has risen in pace with other genocide acts. Myanmar’s demographic engineering is based on an ideology that does not recognize the existence of a Rohingya identity. “There is no such people,” the Myanmar authorities say, “these are illegal and uninvited invaders.” That is, Rohingya boys and girls are murdered when their identities are denied them, and those who survive must accept the new group identity set by the killers – “foreigners in Bengal.” “The brainwashed public in Myanmar received the destruction of the Rohingya identity,” says Zarani, “he backs up the murder and turns the victim into a terrorist.”

Zarni also sheds light on the political context. “There is a consensus in the country – among all classes and social groups, even among non-Rohingya Muslims – that these are illegal invaders,” he said. “They argue that this is not a race or religion issue, but an issue of immigration. Some also claim that it is a takeover attempt by global Islam backed by the dual ethics of the hypocritical West.

The prevailing position in the country, coupled with historical trends of racism toward dark-skinned people, English colonialism and fifty years under military rule – are leading the Rohingya genocide to total support. Acting Myanmar leader, Nobel Peace Prize winner Ong San Suu Kyi, who has high hopes for it in terms of democracy and human rights in the country, is also part of these trends. “Suu Kyi, despite her education in Oxford and decades of living in the liberal West, is a racist who cannot accept the fact that the Rohingya are part of Myanmar society,” says Zarani. According to him, “Suu Kyi does not function as opposition to the generals. It consistently praises ethnic cleansing and it also benefits politically by justifying the military’s activities to the world.”

Indeed, when Myanmar needed to be represented before the International Court of Justice, it was Suu Kyi herself who stabilized in The Hague. Despite the temporary injunction which is a warning to Myanmar and the protection of the Rohingya, it would be a mistake to conclude that Suu Kyi lost in the international arena. Michael Becker, an international public law expert who teaches at Trinity College Dublin – who also worked for four years at the International Court of Justice – says it is very difficult to prove a crime of genocide. “Even if there is a lot of evidence of atrocities, it is difficult to prove the legal definition of genocide and especially the requirement to prove intent on mass destruction,” he says.

In this case, Becker explains, the tribunal has not yet decided whether genocide has taken place here. “Later in the proceedings, Myanmar can claim that it intended to fight terrorism and paradoxically, even if it was proven that there was ethnic cleansing in Myanmar. According to Becker, even if the tribunal decides that genocide was actually committed in Myanmar, it is unclear what steps the decision will take. “Will the Tribunal order Myanmar to pay restitution to the Rohingya? Will it require Myanmar to rebuild demolished houses and villages? Will it grant renewed property rights to those who have had to flee? So the Rohingya can return to Myanmar with confidence and live with dignity? These are complex questions as well as whether and to what extent Myanmar will uphold the tribunal’s decisions at all, “Becker wonders.

If this is the case, the question is whether the ICC procedure is merely symbolic and can the international community do more against genocide? According to Becker, “The UN Security Council is unlikely to play a significant role during the tribunal proceedings and even after a decision is reached.” This was evident at a closed council meeting two weeks ago where China vetoed the call to punish those responsible for human rights violations in Myanmar.

According to Becker, “The interim order is also unlikely to allow refugees to return to Myanmar – if the opposite is true.” He said, “The tribunal’s decision confirms that the situation in Myanmar is very dangerous for the Rohingya and any return there will be premature.” However, Becker believes that the interim order will have some effect. “I believe that overseeing Myanmar will make it difficult for her to continue acting normally.” He said, “The decision between the courts has more of a symbolic effect and it is difficult to determine if it will lead to deeper structural changes.

Even if Becker’s words leave some room for optimism, history shows that the Rohingya would do well if they held too many hopes in the international institutions. This is the fourth time the ICC has been discussing issues related to the Genocide Convention. Two proceedings that began in the 1990s were related to the former Yugoslav war. Their results were ambivalent and received many years after the conflict ended.

Another case was filed in Rwanda in 2002, but the tribunal decided it was not his authority to hear it. The international community has dealt with these and other tragedies, to varying degrees of success, also through international criminal tribunals and legal proceedings at the International Criminal Court – which, unlike the International Court of Justice, prosecutes concrete defendants rather than states. In the case of the Rohingya, the two international tribunals are already dealing with the matter but the proceedings, if indeed adopted, will take years. For more than a million and a half Rohingya people, who are in prison and under physical threat in Myanmar and in a severe shortage of camps in Bangladesh, it may already be too late.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *